דם חזק מחרב | האתוס השיעי שמצית את המזרח התיכון

אירועים מוזרים התרחשו בשבוע האחרון במזרח התיכון - מיליוני אנשי השתתפו בתהלוכות אבל, בכו, צרחו והיכו את עצמם עד זוב דם בגלל רצח שקרה לפני 1344 שנים, ובלב תל אביב התפוצץ כלי טיס שהגיע ממרחק של אלפי קילומטרים וממדינה שלכאורה אין לה שום סיבה ליזום מלחמה נגד ישראל.

אז למה האנשים האלו מכים את עצמם? ואיך אירוע שקרה בשנת 680 לספירה עדיין מבעיר את המזרח התיכון וגורם לתימנים לתקוף את תל אביב?

כדי לענות על כל השאלה האלה צריך להבין קודם כל מי הם השיעים ומה מגדיר אותם. הפיצול הבסיסי בין הסונים לשיעים נובע מהשאלה מי היה אמור לרשת את הנביא מוחמד לאחר מותו הן כמנהיג הדתי של כלל המוסלמים והן כמנהיג המדיני והפוליטי של המדינה האסלאמית שהקים הנביא.

פירושה של המילה "שיעה" בערבית הינה סיעה, קיצור של "שיעה עלי" או בעברית "סיעתו של עלי". עלי היה בן דודו של הנביא מחמד, וגם היה נשוי לבתו של הנביא. השיעים הינם בתמצית העניין מוסלמים שאומרים שמי שהיה אמור להנהיג את כל עולם האסלאם מאז מותו של מחמד ב- 632 ועד קץ הימים הינם עלי וצאצאיו.

מכיוון שהנביא מחמד נפטר בלי למנות יורש ברור, פרצה כמה שנים לאחר מותו מלחמת אזרחים קשה בתוך החברה המוסלמית שהסתיימה בתבוסת הסיעה של עלי (השיעים) ובניצחונו של מחנה הרוב (הסונים). בשנת 680 לספירה, חוסיין - בנו של עלי ונכדו של הנביא מחמד - יצא ממכה לעיראק במטרה להכריז על עצמו כח'ליף - כמנהיג של אומת האסלאם כולה.

בדרך לשם הוא נתקל בצבא הסוני שיצא לתפוס אותו, ובקרב שהתרחש בעיר כרבלאא' בעיראק ביום העשירי לחודש המוסלמי מחרם (בערבית - עאשוראא') נטבח חוסיין באכזריות יחד עם רבים מבני משפחתו. הדם הטהור והנקי של חוסיין - נכדו של מייסד דת האסלאם - שנשפך באכזריות ע"י הסונים - מוסלמים שתפסו את השלטון בכוח הזרוע ובניגוד לצדק הטבעי - הוא האתוס המכונן שעומד בבסיס האמונה השיעית.

אם תצפו לעומק בטקסי ה"לטמיה" - כך נקראים הטקסים בהם השיעים נותנים לעצמם מכות ("לטמה" בערבית) ומתאבלים על הטבח בחוסיין ומשפחתו - אתם תבחינו מייד בעוצמת האבל ובדמעות האמיתיות ששוטפות את פני המאמינים. בתמונה המצורפת אתם רואים את מנהיג חזבאללה חסן נסראללה בהתפרצות בכי בלתי נשלטת, כשהוא מדבר במהלך טקסי העאשוראא' על הטבח האכזרי בבני משפחתו "הטהורים והצדיקים" של הנביא מחמד מידיהם של מוסלמים אחרים.

לא מדובר בהצגה, אלא בסיפור המכונן שעליו נסראללה כשיעי מאמין גדל והתחנך. אבל לצד האבל יש שם עוד אתוס חזק - הנכונות להקריב הכל למען הצדק, והאמונה ש"הדם חזק מהחרב" כמו שאומרת הסיסמא השיעית. כלומר, מי שצודק ומוכן להקריב את דמו וחייו יגבר בטווח הארוך על החזק שאוחז בחרב וכופה באמצעותה את חוסר הצדק. השיעים רואים את עצמם כקורבנות המדוכאים של ההיסטוריה המוסלמית, כשהמדכאים הם תמיד הרוב הסוני. בהרצאות שלי על "הציר השיעי" במזרח התיכון אני מסביר לעומק איך תודעת הקורבן הזו שוטפת את המזרח התיכון בנחשול של אש ואלימות.